הכל עניין של תדר

"האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד, ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת ושלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דק  …" השיר היפה הזה של לאה גולדברג נע בין כאב לבין הכמיהה לאהבה, לפשטות ולשלמות. המילים, כמו גלים, שוטפות בין תחושות של אובדן וחיסרון לתחושות של מילוי ושלמות, מעומקו של הלב השבור לשקט וליושר של הלב האוהב והמלא.  

איך נעשה את הדרך הזו בין חסרונו של הלב הכמהה עד לשלמותו והתאחדותו עם הטבע, תוך כדי כניעה, כמאמר השיר "כאחד הדשאים כאחד האדם"? שיטות של העידן החדש מדברות על שינוי תדר. על כך שכל מצב רגשי שלנו מייצג תדר מסויים. על כך שההשתנות במצבנו תלויה בשינוי התדר, מעשה דומה לכיוונון תחנה ברדיו: כאשר אנו מכוונים את עצמנו לתדר של פעלתנות, לדוגמא, נחוש פעלתנות ואף נוכל במעשינו להיות פעלתנים. כדי לקרוא לתוך החוויה שלנו פעלתנות אנחנו צריכים לרטוט בתדר זה על מנת לזמנו אלינו מתוך כל המגוון העצום של התדרים שהיקום מציע לנו.

באופן דומה, קבלה לעם מדברת על התלבשות של אור ישר באור חוזר, או, במילים אחרות, יצירת הכלי והתלבשות האור בו: על פי החכמה, חומר הבריאה, הדבר היחיד שנברא, הוא הרצון. הדומם, הצומח החי וכך גם בני האדם, מיצגים צורות ואופנים שונים של הרצון. אנחנו, בני האדם, מנוהלים על ידי הרצונות שלנו ומתכווננים על פי הרגשותינו שכמו חיישן מדווחות לנו עד כמה הצלחנו למלא את רצונותינו ועד כמה נותרו ריקים. במנגנון מורכב של רגש ושכל אנחנו נעים תדיר למילוי רצונותינו. וכאשר נותרים הרצונות ריקים אנחנו מרגישים רע. וכגודל הכמיהה וההשתוקקות גודל האכזבה או הריקנות שנשארות אחרי שהמילוי הסתלק או בושש להגיע.  עד כדי חרדה.

מה לעשות מתוך המצב הכואב, המתסכל, המפחיד לעיתים, של הריקנות, של החיסרון? חכמת הקבלה מספרת לנו שריקות או החסרון, כמו כל דבר אחר, מכוונים, מטרתיים ותכליתיים. זהו העיקרון של "אין עוד מלבדו": מאחורי כל תופעה ודבר עומד הכח העליון, אותה מחשבה בראשיתית, שבכוחה נברא הכל, שדואגת לקדם את הבריאה לעבר יעודה. עוד היא מלמדת שמטרת הבריאה היא "להיטיב לנבראיו" וחס וחלילה לא לגרום להם כאב וצער.

עוד מוסיפה ומלמדת שכדי להגיע ממצב הריקנות והחיסרון למצב של מילוי ושלמות עלינו "להשוות צורה" כלומר, ליצור כלי הדומה בתכונותיו למקור שאיפתנו. כך, כשאנחנו מבקשים ששמחה תפקוד אותנו עלינו לא רק לאפשר לה להגיע אלא גם ליצור בקרבנו איזו חותמת שלה, להכיל אותה בקרבנו על מנת שתוכל להגיע, בחינת דומה נמשך לדומה. מטרת הבריאה, על פי בני ברוך היא, כאמור, "להיטיב לנבראים" דרך גילוי הבורא לנבראיו. הדרך לגילוי זה, מדריכים אותנו המקובלים, ביצירת סביבה או כלי הדומה במשהו בתכונותיו לעליון. אם העליון מתייחס באהבה חלוטה לכל בריה ובריה , הרי שעל מנת שישרה ביננו עלינו ליצור סביבה בה נאהב את הזולת באופן שיש בו ולו קמצוץ מאותה אהבה. בכל מקרה זו צריכה להיות כוונתנו. למחשבה, לכוונה ולבקשה המשותפת שלנו יש כוח רב אף שכרגע אנחנו עדיין לא חשים בתוצאותיהן.

עד כמה שאני מרגישה קטנה וחסרת כוחות הרי שמעל לתחושה זו, לדעת זו, עלי להאמין כי בכח השאיפה והכוונה לקשר של נתינה ודאגה לזולת ניתן לחולל שינוי במציאות ולצקת לתוך האמת הסובייקטיבית והמאד אפורה, לעיתים, מציאות אחרת, גדולה ונצחית. ברגע שמתוך אמונה ומתוך פעולה זו של דאגה וערבות לזולת נוצר כלי הדומה במקצת לעליון מתמלא הכלי באורו של העליון. כך, בדרך של השוואת צורה ההולכת ומתגברת נוכל, ברבות הימים, להגיע למצב השלם, היפה, ומאוזן ביננו, שבו "ירחב בנו השקט, כאור בשולי הענן".

פורסם בקטגוריה אהבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *