חתול קטן

יושבת בבית קפה קטן, אמנם לא שלוש בלילה והשמש מלטפת בעקשנות את  הפנים. גם אני תמיד ידעתי שאני קצת לא בסדר. תמיד שקועה בתוך עצמי

חתול שמן מתקרב אלי במבט חוצפני "מגיע לי", מסתובב, מתלטף בחוזקה ברגלי, דורש. "איך הן מרשים לעצמם לתת לחיה הזו להסתובב בבית הקפה? אני שונאת חתולים!"

אני דוחפת אותו ממני מנסה לא להעיף לכל הרוחות. "מייאו" ממש צעק החתול. בזווית העין אני קולטת ילד עם תסמונת ידוע רץ לעבר החתול, מחבק אותו חזק

הכאב שבתוך עיניו של הילד חדר את השריון שעל ליבי ודקר בכאב חד. שנאה עצמית הציפה אותי, דמעות זלגו

במה שונה ילד הזה שעומד מולי עם החתול, הכאב שלו, מילד שלי שרק לפני כמה חודשים החזיק בכאב את גופת כלבתו האהובה. איך היתי מרגישה אם מישהו היה פוגע בו? בילד שלי? ומי נתן לי את הרשות לפגוע בילד הזה, ילד של מישהו אח

טוב לא חשבתי שהחתול הזה קרוב לליבו של מישהו, של ילד, הרי אני שונאת חתולים. הירי רק על זה יכולתי לחשוב. על מה מפריע לי, מה חשוב לי

דקות ארוכות הבטתי בילד, מלטף ומשחק עם החתול. חיוך לא ירד מפני. החתול פתאום היה נראה לי חמוד, היתי מוכנה אפילו ללטף אותו בעצמי

נזכרתי במשפט שראיתי כל יום על קיר של השכנים "אל תעשה לחברך מה שנוא עליך", משהו בילד הזה עם החתול, בכאב ושמחה שלו, הפך את המשפט ממילים ריקות למשמעות חשובה של חיים

פורסם בקטגוריה אהבה. אפשר להגיע לכאן עם קישור ישיר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *